אין מפני מה להתגונן. אנו חפים, טהורים ואהובים. כאשר לא נתגונן מפני עצמנו או מפני העולם נראה שהאויב מעולם לא היה שם
"כלום מה שברא אלוהים זקוק להגנה? לא סכנה היא הנוצרת כאשר מרפים מן ההתגוננויות. מה שנוצר הוא בטחון. שלווה. שמחה. והאלוהים" (קורס בניסים)
התגוננות מספרת לנו שיש על מה להגן, התגוננות מספרת שיש משהו בתוכנו שאנחנו חרדים לו. ההתגוננות מחזקת את החולשה. אנחנו, המאמינים שיש מפני מה להתגונן, יוצרים אויב פנימי. מפני מה נתגונן אם לא מפני מה שלדעתנו יש את הכוח להרוג אותנו? אנחנו החושבים שמשהו יכול להורגנו יודעים עמוק בפנים שכפי שלאחר יש כוח להרוג אותנו כך לנו יש את הכוח להרוג את האחר. מי שיודע שבכוחו להרוג בוודאי ירגיש אשם וחוטא. ראוי לעונש ולא לאהבה. אין בו ערך, ויותר מכך – אין הוא ולא כלום. בעיני עצמו אינו שווה ואינו ראוי לערך שאלוהים הניח בו. הוא לא ראוי לקיום.
מחשבות יוצרות מציאות. יש בהן כוח. מחשבות מציגות את עצמן בעולם הפיזי. לא יתכן שנתגונן מפני תקיפה ולא נרגיש איום. לא יתכן שנתגונן מפני האמת ונוכל להיות שלווים. בעולם הרוח קיימת האמת בלבד. והמציאות שלנו הינה ברוח בלבד. את האשליה יצרנו אנחנו ע"י מחשבות תקיפה והגנה נגדית. כך אנו יוצרים עולם דמיוני בו יש מפני מה להתגונן ויש על מה להגן. בעולם הרוח אפשר לחיות את האמת. לדעת אותה. להכילה על כל אדם. יהיו אלה חיי שלווה שמקורם אמת.
כל התגוננות מפני האמת מחזקת את האשליה. בעצם ההתגוננות מפני האמת אנו יוצרים את האשליה. אנו מספרים לעצמנו סיפור בלהות. סיפור על חולשתנו. סיפור על מוות. זהו סיפור על אויב בלתי נראה העומד בפתח לחסלנו. אויב בלתי נראה זה שאנו יוצרים במחשבה יקבל אחר כך פנים ודמות, לפעמים של האדם האהוב עלינו ביותר. כי לא האדם השני הוא האויב אלא מחשבות החטא שלנו הן שהופכות אותנו למרושעים מאוד. את מחשבות הזדון נשליך בשמחה על מי שנחפוץ. ובעוד אנו מתגוננים מפני מה שיצרנו אנחנו הופכים את עצמנו לקורבן של עצמנו. בו בזמן נהיה מוכנים להקריב את חיינו ולהיות אשמים. נהיה מוכנים למות. את אשר התגוננו מפניו יצרנו בעצמנו.
התגוננות אם כך היא מפני האויב שבפנים. אויב צמא לדם, לנקמה, למוות. אפשר לוותר עליו. התגוננות מפניו רק תיצור אותו. ויתור על ההגנה יוריד אלינו את השמים.
אי התגוננות הוא מצב. מצב שמחזיר אותנו להכרה שאין מפני מה להתגונן.
אנו חפים, טהורים ואהובים על ידי בוראנו. אי התגוננות מחזירה אותנו להיות פשוטים. כאשר לא נתגונן מפני עצמנו או מפני העולם נראה שהאויב מעולם לא היה שם. הכול היה אשליה. חלום בלהות שהסתיים ברגע. מה נמצא במקום בו ויתרנו על התגוננות? בטחון שמחה ושלווה.
כאשר אנחנו מתגוננים אנחנו מתקיפים כאשר אנחנו מתגוננים אנחנו מתקיפים. ואת מה אנו תוקפים? את מה שאינו מספק אותנו. איך תוכל היצירה שיצרנו על מוות ופחד לספק אותנו? זה הזמן לפנות החוצה ולחפש סיפוק מבחוץ. אנו יוצאים למסע אחר חיפוש מושיע. מושיע בדמות של אליל זמני, אהוב זמני, חבר זמני. זה שהיום הוא הגיבור שלנו, מגנינו, מחר לא יוכל לספק אותנו. לכן בחרנו בו. אילו היינו פונים פנימה אל האמת לא רק שהיינו מסופקים. היינו מאושרים כל כך עד שהיינו שוכחים שאי פעם חלמנו על חוסר סיפוק. אך חוסר סיפוק זה הוא שיצר את האלילים. את עצמנו הפכנו לעובדי אלילים. האלילים שנועדו להיות הביטחון שלנו, המענה לכל מצוקותינו, המענה לפחד, לחרדה ולהתגוננות שלנו מפני העולם, יזכירו לנו כל העת שאנחנו חלשים, שיש צורך בהגנה. איש אינו יכול לחזק את בטחוננו בהיותו אליל. מלכתחילה נועדה האמונה באלילים על מנת שננפץ אותם. תחילה ניתן להם תפקידי מושיע ואחר כך נתקוף אותם על שכשלו.
אך האמת ניצבת יציבה ושקטה מאחורי כל הדברים. אין מה לתקוף ואין מפני מה להתגונן. אפשר לוותר על מערכת הגנה אשלייתית
של עולם בו החסרים מתמלאים מבחוץ. עולם בו בני אדם נזקקים מהלכים בעוני ברחובות, מהלכים ללא מטרה וללא מענה. זהו עולם שאין בו תקווה.
בהתגוננות אובדת ההבנה של המציאות בה אנחנו שוכנים. אנו נעשים עיוורים לאמת.
על מה אנו מגינים כל כך? על היצירה העצמית שלנו את עצמנו. אם כך עלינו לזנוח את התקיפה. היא לעולם אינה מוצדקת, ומעולם לא הביאה לנו שמחה. במקומה נציע מחילה. נניח להתגוננות. היא מעולם לא נתנה לנו הגנה אמיתית.
כאשר נעמוד מול מישהו שנדמה כי יש להתגונן מפניו, נרפה את תחושת הכיווץ, הריחוק, הדחייה, קשיות הלב או האשמה. נוותר, נניח. אין על מה להגן. אנחנו פשוטים ושלמים, מה שאלוהים ברא לא זקוק להגנה. נתבונן בחמלה. באחר ובעצמנו. איש אינו זקוק להגנה. נזכיר זה לזה את העצמי האחד שלנו. העצמי האחד, המחבר, המאחד בו נמצאים השמים.
"בך נמצאים השמים כולם. כל עלה שנושר זוכה לחיים בתוכך. כל ציפור ששרה אי פעם תשיר בך שוב. וכל פרח שפרח אי פעם שמר את בושמו ואת יופיו בשבילך". (קורס בניסים, צדק האלוהים)
