"אני חושב שבקרוב אני עובר דירה", אמר לי והצביע לכיוון השמים. שנים קודם הבטחנו שאם אחד מאיתנו עובר דירה, השני לא ימוש ממיטתו. האבא של הקורס בנסים הלך השבוע לעולמו
ביום שני בשבוע שעבר בא אליי אבי כשישבתי במדיטציה. הוא הראה לי את עצמו כפי שהיה כשפגשתי אותו לראשונה. הוא הראה לי את המסע המשותף שלנו, מן ההתחלה. מהמפגש הראשון ועד האחרון. הוא הראה לי את המסע שעברנו יחד, את ההוראה המשותפת, את הסדנאות ואת אלפי התלמידים. את ספר הקורס בנסים שעליו עבדנו יחד, את הפרויקטים המשותפים הרבים והמון אנשים שעברו באהבה שהיתה בינינו.
אחר כך ביקש סליחה על טעויות שעשה ביחסים שלנו. אחר כך אני ביקשתי סליחה. אחר כך היינו עטופים באהבה שאין לה שיעור ויופי. ביום למחרת ישבתי עם אורי נווה, כדי לבדוק את הגרפיקה בפרויקט האחרון של אבי: קלטת הקורס בניסים בפורמט של MP3. ובעוד אנחנו עובדים, הופיע אבי לפניי וביקש שנשיר בלוויה, כי זה מה שהוא הכי אהב: לשיר ביחד ולקרוא את "סוף דבר" מתוך הקורס
את האהבה שלו היה אפשר להרגיש באופן פיזי ממש. אהבה גדולה וגם זעזוע עמוק. אבי יסעור צילום פרטי
כשפגש את הקורס בניסים היתה זו אהבה גדולה וגם זעזוע עמוק. אבל אבי חש מייד כי כאן נמצא הייעוד הרוחני היחיד שלו, שחיכה לו זמן רב. מייד לאחר שסיים את הקורס הראשון עם פיליס שלמר, התחיל ללמד את הקורס. בהמשך ייסד את דרך הוראתו כפי שהיא נלמדת עכשיו בישראל, באמצעות עמותת "נס שלום" שאחר כך הפכה להיות "קורס בניסים ישראל". 12 שנים נדרשו לו ולרות שק יסעור, כדי לסיים את תרגום הספר לעברית, הנחשב לטוב ביותר מבין כל התרגומים של הספר.
אבי היה מחויב באופן מלא למפעל חייו. הוא למד בארצות הברית
פסיכולוגיה טרנס-פרסונאלית, ומשם הביא סדנאות רוחניות פסיכולוגיות ייחודיות, כמותן לא היו אז בארץ. מבין הסדנאות היו "בחזרה לילד הפנימי", "בחיפוש אחר החזון", ו"האוטוביוגרפיה שלי". אבי טיפל בדרך ייחודית, לתוכה מהל את ראייתו הרוחנית העמוקה. זו היתה מתנת אלוהים ממש. היתה לו יכולת זיהוי אדירה של החומרים אותם צריך לרפא, וכוחות מרפא אנרגטיים חזקים ביותר.
אבי יסעור היה מדור הנפילים. הוא למד אצל מורים דקדקניים ומחמירים, ודרש מכולנו להיות ישרים בעבודת הקודש, להסתכל לעומק וללא פחד ולראות מה עלינו לתקן. הוא היה צמוד לאמת. צמוד לדבר אלוהים. יודע את אלוהים. את האהבה שלו היה אפשר להרגיש באופן פיזי ממש, אף אם היה מרוחק מטרים אחדים מאיתנו. זו היתה אנרגיה חיה ממש. אנרגיה חמה וכבדה, מרפאה ועוטפת כל. קולו העמוק והמרפא, האור העצום ורוחו הענקית שהשרה על תלמידיו הרבים נותר על קלטת הקורס בניסים, מפעל חייו, לה הקדיש את שלוש השנים האחרונות בחייו.
זהו יום טוב
שבועיים קודם לאותה ישיבת מדיטציה של השורות הראשונות, אבי חש ברע. באתי אל ביתו ביום שישי, כדי להיות איתו בסוף השבוע. הפגישה שלנו הפעם היתה שונה מתמיד. הדברים שאמר לי היו שונים. הרוח שנשבה בינינו הייתה מפויסת ואוהבת מאוד. שלא כמנהגי, בישלתי לו ארוחת צהריים ודאגתי שישתה מיץ ירקות. המפגש היה עדין ויפה לתפארת. אבי דיבר על דברים אותם כבר אמר לי, אבל באופן אחר, מפויס ואוהב. דיברנו על הנאמנות שלנו לאלוהים. על ההבטחה שלנו לאלוהים לעבוד יחד ולהביא את הקורס בניסים למודעות של הרבה אנשים. הבטחנו וקיימנו. אבי אך סיים להקליט את הקורס. בזה הוא חש שהסתיים תפקידו.
"אני חושב שבקרוב אני עובר דירה", אמר לי והצביע לכיוון השמים. לא היה בזה עצב. אבי ידע לצחוק על הכול. בשבת בערב נפרדנו. נסעתי צפונה. למחרת הוא אושפז. ביום שני שבתי אליו. הוא היה צלול ומתבדח, אבל נושם בקושי. "תוצקה, את חושבת שזה הסוף"? שאל אותי. "אביל'ה, השכינה ביקשה שאהיה איתך".
הוא הבין את התשובה. שנים קודם הבטחנו שאם אחד מאיתנו עובר דירה, השני יהיה לצדו ולא ימוש ממיטתו. זמזמתי את השיר שביקש שיהיה האחרון שאשיר לו, והוא צחק בקול ואמר: "התפלק לך". היינו שם נורית רוטמן, חברתו מגיל 19, ספי אליקו ואני. מחזיקים ידיים. מתפללים. דקה קודם התקשרתי לג'ודי וויטסון, יושבת ראש עמותת הקורס בניסים וחברתנו האהובה מארה"ב.
"תגידי לאבי שעכשיו אני נכנסת למדיטציה. שעכשיו אני אהיה איתכם בחדר", היא אמרה. "נתרגל את 'אני נח באלוהים'". "אני נח באלוהים", אמרתי. אחזנו ידיים, ונורית המשיכה ולקחה אותנו אל מחוזות היופי והאור. "תגידי, נורית" – הוא שואל. "את חושבת שזה הסוף"? "אתה לעולם לא תסבול יותר, מותק. כולנו הולכים לעבור טרנספורמציה מטורפת ושינויים אדירים". – "את מתכוונת שאני לא אסבול כי אני לא אהיה פה"! הוא שאג בצחוק מתגלגל וחנוק.
ספי, אישי, שהיה צריך לחזור הביתה, נשק לאבי על מצחו, התבונן עמוקות בעיניו, ואמר: "אביל'ה, שלום". אחרי כמה דקות אבי חזר ואמר: "ספי נפרד ממני". "ספי אוהב אותך, מותק". אמרתי לו. ביקשתי שיסיר דאגה: אני אטפל במה שצריך, והוא ביקש שאבטיח לדאוג לחבר שלנו. אחר כך באה ציפי ווינר, חברתו הקרובה. אז הוא צחק בקול ואמר לי: "עכשיו אני ממש יודע שאני הולך", וקרא לי אל אזנו. "אם ציפי הגיעה אז זה ממש הסוף". הוא צחק. "ציפי אף פעם לא מגיעה לבתי חולים". אבי בקושי נשם, אבל לא הפסיק לדבר, להצחיק ולצחוק. "אתה מתרגש יותר מדי", אמר לו האח. תירגע. "אתם מרגשים אותו יותר מדי", אמרה לנו הרופאה.
בשעות הלילה המאוחרות נותרנו איתו אליקו, שלא מש ממנו – ואני. הרצנו אותו לטיפול נמרץ. הוא לא יכול היה לנשום. תירגע, מותק, אמרתי לו. תנשום לאט. הכול יהיה בסדר. "אנחנו נהיה כאן כשתתעורר", אמרתי לו. "אנחנו לא עוזבים אותך", ושלחתי נשיקה מרחוק וחיבוק חזק. "אוהבים אותך". והוא אמר: "להתראות בעוד כמה ימים!".
וכפי שאבי היה מברך:
זהו יום טוב
זוהי דרך טובה
והכול בדיוק כפי שצריך להיות.
