אפרת שר-שלום, גמל וספי הנגבי צועדים לבד במדבר. ערב ליל הסדר. לא פאר, לא בגדי חג, קצת אוכל. ואז היא רואה חיזיון. הוא היה אמיתי, חי
לפני 9 שנים, בערב פסח, יצאתי עם אישי ספי למסע של עשרה ימים במדבר. ספי, אני ושתי נאקות. לבר במדבר. הלכנו במקומות בהם אין נפש חיה ואיש, שאי אפשר להגיע אליהם בלי גמל. עשרה ימים של מדבר מדהים ורב גוני, של הרים, ואדיות ומדבר. מדבר. הולכים ושותקים. הולכים בדממה. ככל שמעמיקים יותר כך מתמזגים עם המדבר, עם ההרים, עם הבריאה. השתיקות נכחו מתוך עצמן. לא היה צורך להכריז "עכשיו שתיקה". זה קרה. זה היה. מדבר עצום מאופק עד אופק, שיטה מלבלבת אחת, עצים שנעקרו ברוח, והשאר שממה.
ובדרך ממצאים ארכיאולוגיים רבים. בדרכי שיירות הגמלים העתיקות זרועים כפרים שנשתמרו בגלל יובש המדבר, כאילו כרגע עזבו אותם. זו בקעה מלאה בשרידי מקדשים, באבנים הניצבות במעגל בפתחו של כל שרידי בית. הוד וכבוד. למדבר יש את האלוהים שלו. אלוהי המדבר. אלוהי האדם שבמדבר. על אבני גיר שבשולי ואדיות ציורי סלע. האות אל"ף המוקדמת, בדמות האל יה, אל הגשם. לזה אנחנו מתפללים. לגשם
לא תמונה צפויה. חיזיון מדברי, ליל הסדר צילום: איי-אף-פי באחד הלילות, במדבר פארן
כדי להבין את יציאת מצרים מבחינה רוחנית צריך להבין את הכניסה למצרים והיציאה הראשונה. את המעשים שעשתה המשפחה, ואת הכניסה המחודשת מאוחר יותר לתקופה של עבדות. הגר הייתה שפחת שרי, וחז"ל אומרים שהיתה בת פרעה. היחס שקבלה לא היה מקובל בכנען של אז. על פי חוקי כנען, שפחה אשר ילדה לאדוניה בן, יחשב הבן לבן הגבירה. הוא ואמו לא יגורשו.
אלוהים, באחת משיחותיו עם אברהם לארח גירוש הגר, מסביר לו על גלות מצרים ועבדות מצרים. 500 שנות עבדות. אפשר שיש כאן הזדמנות לתיקון וללמידה עבור שבט אברהם כולו. לחזור ולתקן את שארע, לתקן את הקארמה המשותפת. הגר וישמעאל המצריים, המגורשים בחוסר כל למדבר פארן, מארחים את יעקב נכדו של אברהם ואת ניני אברהם, בניו של יעקב. כפי שהיתה הגר שפחה, יהיו עכשיו בני אברהם עבדים. כפי שעינו המצרים את בני ישראל במצרים, כך עינתה שרה אמנו את הגר שפחתה, ללא התערבותו אשל אברהם איש השלום.
במדבר הפארן, באחד הלילות, ראיתי חיזיון. הוא היה אמיתי. הוא היה חי. בני ישראל יוצאים ממצרים. ראיתי את המדבר, את מעברי ההרים בהם הלכו, בחזיוני הייתי אחת מהם. זה היה מחזה מרגש. כשהתעוררתי מהחיזיון הייתי נרגשת. אי אפשר לתאר במילים את היופי. עדיין לא עם: משפחות, שבטים, הולכים במדבר לבושים בבגדים טובים, יפים, צבעוניים, מבדים מבריקים, משובחים. זו בהחלט לא היתה תמונה צפויה בשבילי.
הגר, שהיתה בעבר בת מלך פרעה ולמודה בחיים טובים, משלמת מחיר שמחליט הפרעה ועוברת לחיי רועים פשוטים עם משפחת אברהם. גם אם היה לו הרבה צאן ומקנה, חיי הנדודים במדבר אינם קלים. הם עורבים בארץ כנען למצוא מרעה, חופרים באר למצוא מים ולבסוף מושלכים במדבר על סף מוות. בני יעקב, בני ישראל היוצאים מארץ מצרים ברכוש גדול, מגורשים. ממש כמו הגר הם מושלכים אל המדבר. מחפשים מקורות מים, מחפשים אוכל. אלה המורגלים בפינוקי מצרים עוזבים הכל אל השממה.
כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם-צֵדָה, לֹא-עָשׂוּ לָהֶם (שמות יב לט). הם גורשו על ידי הפרעה, שלא יכול היה עוד לסבול את כישופי משה. וכבר יש חוקים חדשים. הם נוסעים מרעמסס סוכתה, והצו הראשון כולל חוקים לאלה שאינם מבני ישראל. חוקי חירות לעם ולנוכרי. תּוֹרָה אַחַת, יִהְיֶה לָאֶזְרָח, וְלַגֵּר, הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. (שמות יב מט). לתקן את העוול, לרפא, לבקש מחילה מהגַר המצרית שלא היה חוק מגן מגרוש ושיעבוד. משה ידע מדוע היו בני ישראל במצרים 430 שנה. והתיקון הראשון שרשם הוא תיקון להגר.
בני ישראל מוותרים על זהותם
ספי, שתי נאקות ואני במדבר. הולכים בדממה. אבנים, סלעים, משטחי אבן גיר וציורי סלע. אלפי ציורי סלע. אנחנו למרגלות הר כרכום, הסערה בעיצומה. גשם רב ניתך, הרוח עז, ערב פסח. לבד במדבר,
מחפשים מסתור.
כמה אבנים שהונחו על ידי בדואים שעברו לפנינו מספקות מעט הגנה. שמים את שקי הגמלים על גבי שקי השינה, כדי שהגשם לא יחדור. מניחים אבנים בשוליים כדי שהרוח לא תיקח איתה הכול. ערב ליל הסדר. לא פאר, לא בגדי חג, מעט מזון. זמן להניח. להרפות. לשחרר. לעזוב.
בוקר מוקדם. האוויר כחול, הרוח פסקה. שתי נאקות בוטחות בי, פוסעות אחריי. הנאקות לימדו אותי מהר מאוד שהן חשות את מה שאני חשה. במעברים צרים שבהם אני חוששת שהן לא יוכלו לעבור הן מסרבות ללכת. במקום בו אני בוטחת הן אחריי בבטחה. הולכים יחד. במדבר. במעלה ההר.
כאן הלכו משה ובני ישראל. סבֶבו, ובאו והלכו. 40 שנה. ציורי סלע על מדרונות ההר ולמרגלותיו. 12 מצבות אבן. 12 שבטי ישראל. ליד מצבות האבן מזבח. "וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר; וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה, לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". (שמות כד ד) אם לא אלוהים שקידש את ההר, הרי אנשים שחיו עליו ולמרגלותיו קידשו אותו בציורי סלע רבים, בפסלים ובצלמיות. כשאנחנו עוברים במדבר, מנחל פארן אל הר כרכום, לאורך הדרך כולה, צלמיות אבן ומקדשים למרגלות ההר מקדשים את ההר. הטבע כאן חזק. ההרים נישאים. הניגודים מרשימים. מי שחיו כאן משך אלפי שנים לפנינו קדשו כל הר. אי אפשר אחרת במקום הזה, העצום. הכול מלא בתפארת. הולכים בהכרת תודה על הכוח שבכל. הולכים ללא מפה אל הארץ המובטחת, זבת החלב והדבש.
בני ישראל החוזרים מגלות מצרים מכילים דורות ששילמו בשנות עבדות בעבור הגר וישמעאל. הם חוזרים על עקבות בני יעקב שירדו מצרימה לשבור שבר, ועכשיו יש לחוקק חוקים הומאניים חדשים, שונים מחוקי אברהם אבינו שבא מחרן והביא משם את חוקיו, שונים מחוקי כנען, שונים מחוקי מצרים על פיהם חיו.
הם מוותרים לא רק על מותרות מצרים, על סיר הבשר, לא רק על הזהב אותו גנבו מהמצרים בלכתם. הם מוותרים על זהותם. בני ישראל במדבר נקראים לחזור ולהאמין באלוהי אברהם, יצחק ויעקב, אותו קצת שכחו. הם נקראים לחוקים חדשים, חוקי מוסר וכבוד לזולת. הם נקראים לשנות לא רק אורח חיים אלא דפוסי חשיבה והתנהגות. למדבר יש חוקים משלו, ומי שלא נענה להם עלול למות. העם חייב ללכת ביחד. אסור להתרחק מן המחנה, כי יש בכך סכנת חיים. אין לאן ללכת, קיים רק המדבר. אם במצרים היה קשה, הנה במדבר קשה שבעתיים.
אברהם אבינו יוצא עם בנו, יצחק, כדי לעקוד אותו על המזבח מיד לאחר גירוש ישמעאל. אם נלקח ממנו בנו הבכור הרי הוא מוכן לוותר על בן זקוניו. כעוד הוא עוקד על המזבח קורא אליו המלאך ומונע את המעשה. זה ההר המקודש בידי אברהם לאלוהים, על שום המראה אשר ראה. "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם-הַמָּקוֹם הַהוּא, יְהוָה יִרְאֶה, אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם, בְּהַר יְהוָה יֵרָאֶה" (בראשית כב יד). משה, הבא אחריו, נקרא להשיל נעליו מפאת קדושת המקום. אף הוא רואה מלאך ממש כמו אברהם.
"וּמֹשֶׁה, הָיָה רֹעֶה אֶת-צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ–כֹּהֵן מִדְיָן; וַיִּנְהַג אֶת-הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל-הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה (שמות ג א-ב)
משה מתבקש להסיר נעליו. הוא הולך על אדמת קודש. הוא עומד על הר קדוש, על הר שיש לו שם. אברהם הוא שקידש את האדמה הזאת לאלוהים. וכמו אברהם שראה את המלאך על ההר, כך משה. משה רואה את המלאך לפני התגלות האלוהים אליו, לפני קבלת הצו מאלוהים להיות שליחו ולהוציא את עמו ממצרים.
לא כי זה כתוב באיזה ספר
ממשיכים בדרך, מהר כרכום אל נחל כרכום. לצדי הנחל תלוליות קברים. ספי אומר: במקום שבו יש מים יש חיים, אבל שם קרוב למים קוברים את המתים. כי הזקנים צריכים להיות קרובים יותר למקורות המים. בקרבת מקום עץ אשל עתיק וגדול ממדים, שהתיישב על באר עתיקה. כבר אין כאן יושבים. רק אנחנו והגמלים. מאיזה קצה של שביל מופיעים שלושה בדואים, שמזמינים אותנו לשתות קפה. אחד מהם חבר טוב של ספי. ככה זה, אפילו במדבר אתה פוגש מכר.
משם אנחנו ממשיכים למכתש שבהר עריף. למעלה, בצניר שבמעלה ההר, מישהו השאיר חפצים אישיים. עקבות של מבריחים שהשאירו קופסת סיגריות מצרית ונייר של גבינה. אנחנו בעקבותיהם. עוברים דרך מכתש רמון, אחרי סופה של גשם וחול. החיים זה ללכת במדבר. החיים זה לדאוג למרעה לנאקות, למזון ולמקום ללילה. כמו שבט אברהם, כמו שבטי משה. החיים זה כאן ועכשיו. בלי פילוסופיות עמוקות, ללא תרגולים רוחניים. אנחנו הולכים במדבר והרוח היא המובילה. אנחנו חלק מהכול ואנחנו לא כלום. לא כי זה כתוב באיזה ספר. זה ככה, בפשטות. חוזרים אל ארץ כנען, חבל ארץ של שבט העזזמה, לכיוון באר שבע, ארץ אברהם.
סיפור משה הוא המשך לסיפורו של אברהם. משה מוציא את העם מעבדות שאברהם הכניס אותו אליה. זהו הסיפור של כל אחד מאיתנו. לפעמים לוקח דורות רבים לתקן מעשה לא מוסרי. כל אדם חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא מארץ מצרים. כל אדם, כדאי שיראה עצמו כאילו הוא גרש את הגר וישמעאל בחולות המדבר. אז יהיה התיקון שלם ומלא.
תודות מיוחדות לספי הנגבי על התובנות והשיחות המרתקות, על הידע העצום והאהבה.
