"בך נמצאים השמים כולם. כל עלה שנושר זוכה לחיים בתוכך. כל ציפור ששרה אי פעם תשיר בך שוב. וכל פרח שפרח אי פעם שמר את בושמו ואת יופיו בשבילך" (קורס בניסים – האור שאתה מביא)
מערכות יחסים הם הדרך להגיע אל הקדושה והאמת. מערכות יחסים הם המקום הזמין ביותר, בו אנו יכולים לראות את עצמנו על גוונינו השונים.
במלכות אנחנו אחד, שכלים מחוברים. מאוחדים עם האלוהים, עם כל היבט של הבריאה, ועם עצמנו. לכן כל היבט שנשקף אלינו הוא חלק מאיתנו.
כל אדם בו אנו מתבוננים הוא חלק מאיתנו. במקומות בהם אנחנו שופטים שם תהיה תמיד שפיטה עצמית.
המקומות הגלויים לעין הם המקומות בהם קיימת טינה. שם השפיטה ברורה, ואנחנו אפילו גאים בה ומצדיקים אותה. אם נהיה אמיצים מספיק ונתבונן עמוק פנימה, נוכל להבחין שגם את עצמנו אנחנו שופטים. השפיטה היא על אותו רעיון מרכזי שיש לנו עניין לא פתור איתו. על מה שאני שופטת את האחר שפטתי את עצמי קודם.
אם למשל השיפוטיות שלי מנותבת כלפי אנשים ששופטים בעצם ואיתם במיוחד קשה לי, דבר זה מספר שיש לי קושי עם השיפוטיות שלי. אולי השיפוטיות שלי לא כל כך גדולה כמו אצל האחר, אולי אני מסווה אותה היטב ואולי רק את עצמי אני שופטת. שפיטה זו מספרת שמאחורי מחשבות השפיטה קיימת אשמה. אשמה קדומה זו היא היא האשמה הראשונה האומרת שמשהו אצלי לא בסדר, משהו חסר בי. חסרה בי השלמות שאמורה להיות.
שפיטה היא האשמה. מקורה של האשמה הוא בהאשמה עצמית. על כן כל שפיטה היא השלכה של משהו שאיננו אוהבים אצל עצמנו. לכן כל פגיעה ואפילו במחשבה באדם אחר היא תמיד פגיעה בעצמנו. על ידי השפיטה אנחנו מחלישים את עצמנו ומשכיחים מי אנחנו ומיהו האדם השני באמת.
סופם של אלילים להתנפץ
המקומות שאינם גלויים לעין ובהם קיימת השפיטה, הם מקומות של מה שנראה כאהבה והוא למעשה פחד. אנחנו מחשיבים אדם אחר יותר מאשר אותנו, נותנים לו כוחות יותר מאשר לנו, רואים את עצמנו פחותים ממנו. הופכים אותו לאליל. משהו לסגוד לו. הוא כל כך מוצא חן בעינינו בשל כישרונות ויכולות שחסרים בנו. מה שהופך אותו בעינינו למושלם עושה אותנו חסרים. ומה שנדמה כאהבה יהפוך מהר מאוד לפחד. כי אותו אדם יהיה תזכורת מתמדת לחוסרים שלנו.
השפיטה פחות גלויה במקום הזה מכיוון שהיא במסווה של הערכה גדולה הערצה ואהבה. זהו המקום בו האגו מסווה את עצמו כדי שיוכל במסתורין לומר לנו שאנחנו חסרי ערך, ויאפשר לנו להמשיך להרגיש לא שווים, אשמים ולוקים בחסר. האגו "מעריך" משהו מחוצה לו ויוצר לו אליל על מנת שיוכל אחר כך לנפץ אותו. סופם של אלילים להתנפץ. אנחנו מאלילים משהו על מנת שנוכל אחר כך לשפוט אותו ושוב להמעיט בערכו ובערכנו. וחוזר חלילה. אי אפשר שלמשהו מחוצה לנו יהיה יותר ערך מאשר לנו. אם זו אהבה היא תהיה שוויונית. לא יהיו בה יותר ופחות. לא תהיינה השוואות מי יותר נפלא ונהדר. במקום הזה לא יהיה סכסוך. תהיה רק אהבה.
כשאנחנו נותנים למשהו מחוצה לנו יותר כוח או הערכה משאנחנו נותנים לעצמנו נדע רק צער ואובדן. אי אפשר לחפש אחר האושר במקום שאין הוא נמצא. אי אפשר שנהיה מאושרים בחפשנו אחר אלילים. ובכל זאת אומר לנו ה"קורס בניסים" שלאלוהים מגיעים ביחד, דרך עוד אדם. כי אלוהים שומר למעננו את מצב האחדות. אלוהים הוא האחדות. אי אפשר שנגיע אליו לחוד ולבד. להגיע אליו בנפרד יהיה סתירה למהותנו ומהותו.
על מנת ליצור היפוך בחשיבת השפיטה, נראה את מערכות היחסים שלנו כהזדמנות לריפוי כל מה שאינו פתור בנו. מעתה מערכת היחסים שלנו לא תהיה עוד המטרה שלנו. האדם השני לא יהיה המטרה. כי המטרה היא אלוהים. המטרה היא לגדול יחד ולעזור איש לרעהו. נתמוך אחד בריפוי של השני. נראה את טובתו של הזולת כטובתנו אנו. נהיה תזכורת אוהבת למי שאנחנו באמת. ובכך נהפוך למורה האלוהים.
כשאנו מסכימים לראות את הערך של האדם השני כפי שאלוהים ברא אותו, אנו לומדים להעריך את מה שאלוהים ברא בתוכנו. במקום בו היתה שפיטה נציע אהבה וסליחה
מורה האלוהים הוא כל מי שבוחר להיות כזה
מורה האלוהים הוא כל אדם הבוחר להיות כזה. מורה האלוהים מדבר אל השלם. הוא אינו רואה הבדלים. הוא אינו שופט. הוא מניח לשכינה לשפוט למענו. מורה האלוהים נותן לקולה של השכינה להיות הקול שלו. פעולותיו מונעות מאהבה והערכה ולא מפחד. כמו השכינה רואה המורה אהבה וקריאה לאהבה.
את מצוקתו של האחר יראה המורה כקריאה לאהבה. שכן אין זו אלא מצוקתו שלו שהוא רואה, ולכן את קריאתו שלו עצמו לאהבה. כוחו נובע מאלוהים עצמו.
ההוראה כולה היא הוראה לעצמנו. תכליתה היא להקטין את הספקות שלנו לגבי מי שאנחנו באמת.
מה שאנחנו נותנים לזולת הוא תמיד נתינה לעצמנו. ואם אנחנו מסכימים לקבל את האמת הרי שנתנו אותה לכל מי שהם עדים לתפישתנו. כל מצב יכול להיות בשבילנו מצב של הוראה בשם האהבה. גם אם לרגעים, ימים או שבועות אנחנו שוכחים נוכל לשוב וללמדה ברגע שנזכר.
מהות הלמידה למען האמת חייבת להיות שמחה ומלאת תקווה. כי במהות אנחנו מאושרים והחיפוש אחר האמת נעשה מתוך חיפוש אחר אושר. המורים שלנו הם אלו שאנו פוגשים בדרך. במפגשים מקריים, במערכות יחסים שמסתיימות לאחר זמן מה ובמערכות יחסים שנמשכות במשך כל החיים.
כל המפגשים הם מפגשים מדויקים. אין מקריות ביחסים ואין מפגשים מקריים. כולם נועדו לעזור לנו לזכור מי אנחנו ומיהו האדם השני עבורנו. כל המפגשים נועדו לקדושה.
כל מצב הוא מצב של הוראה ולימוד. אנחנו לומדים מי אנחנו דרך האדם השני. אנחנו בוחרים אם ברצוננו ללמד אהבה או פחד. אין צורך לחכות למורה מסוים. כל אדם שנסכים ללמוד ממנו הוא המורה שלנו. כמו שכל אדם שנפגוש יכול להיות תלמיד שלנו אם נבחר ללמד ולהדגים אהבה.
אין מפגשים מקריים. כולם נועדו לקדושה.
מי ייתן ונזכור לברך איש את אחיו באהבה.
"בך נמצאים השמים כולם. כל עלה שנושר זוכה לחיים בתוכך. כל ציפור ששרה אי פעם תשיר בך שוב. וכל פרח שפרח אי פעם שמר את בושמו ואת יופיו בשבילך" (קורס בניסים – האור שאתה מביא)
