הצליבה של ישוע היא קריאה לשלום. זה מה שמלמד אותנו ה"קורס בניסים".

מה שנראה בעינינו כאמת לאמיתה מתפרש בתוך הזמן ובוודאי עם הזמן באופן שונה לגמרי.
האמת אומרת שהעולם הזה הוא עולם של אשליה, ואל תוך העולם הזה אנו נותנים את הפרשנויות האישיות שלנו על ההתרחשות ה"אובייקטיבית". הפרשנויות שלנו נובעות מדפוסי החשיבה שלנו, מן העבר שלנו, מכל הרגעים וחוויות העבר שלנו, ממה שלא פתור בתוכנו. את כל הקומפלקסים שלנו אנו משליכים על סיטואציה מסוימת. הרבה פעמים על מנת להימנע מאשמה אנו נותנים פירוש המחפש אשם אחר, אחראי אחר. האמת אומרת שההתרחשות, אובייקטיבית או לא, כלל לא התרחשה.

כך קרה גם בתקופתו של ישוע. כך קרה ליהודה איש קריות ולשליחים. כך קורה עד היום כשאנחנו נרעשים משמו של ישוע הנצרתי. יהודי, מורה דגול לאהבה, סובלנות ושלום.

מהו הסיפור האמיתי? האם בגד יהודה בישוע? האם חשוב לנו כיהודים לדעת את זה? האם זה מסיר מאתנו משהו מתחושת האשמה? האם חשוב לנו כיהודים שהכנסייה תכיר כי יהודה לא בגד? ובמה זה נוגע לנו? עובדה אחת ידועה לכולנו. ישוע היה יהודי. יהודה היה יהודי. השליחים היו יהודים. אבל איך זה נוגע לנו?

בפרק השישי בספר "קורס בניסים" מספר לנו ישוע, שהוא ה"קול" הדובר בספר, על הצליבה. הוא מספר לנו שהמסר של הצליבה הוא מסר של אהבה. שהצליבה אינה צורה של ענישה, וכי אם נצליח להבינה ללא פחד נוכל לראות שיש פירוש חיובי בצליבה. בחושבנו על צליבה, אנו מגיבים כאילו נצלבנו אנחנו. ואכן אנחנו צולבים את עצמנו יום יום. צליבות קטנות. לא עם כתר קוצים ומסמרים שננעצים בידיים או ברגליים. אנחנו צולבים את עצמנו במחשבות הקורבנוׂת והתקיפה שלנו. אנחנו מגיבים כאילו אנחנו נרדפים. אנחנו נוהגים באחרים כרודפים. אף כי יהודים אנחנו ואיננו מזדהים עם הנרדפות של ישוע כיהודי, אנחנו מרגישים נרדפים בשל יהדותנו. גם אם בפועל כל אחד ואח, מאתנו אינו נרדף. בצידוק מוחלט נוכל לומר שאנחנו נרדפים אלפיים שנה בידי הנוצרים שעשו להם את ישוע למושיעם. מה המשמעות של הצליבה, של הנרדפות, של בגידה? של הסגרה? של תלHיה במרכז העיר או בשולי הכפר. זה קרה כאן בארץ יהודה. לא לפני המון זמן. ובכל זאת העוינות שאנו חשים והפגיעות שלנו כיהודים מעצם קיומו של ישוע עדיין מרעידה אותנו.

"למד רק אהבה כי זה מה שהנך"

המסר שישוע רצה להעביר בצליבה הוא שאי אפשר לתקוף אלא את הגוף. גוף יכול לתקוף גוף. אך מה שאפשר להרוס אינו ממשי. לכן הריסתו אינה מצדיקה כעס. אם אנחנו מאמינים שתקיפה מצדיקה כעס, אזי אנחנו מקבלים הנחת יסוד שקרית. כשאנחנו מגיבים בכעס כלפי היותנו נרדפים אנחנו משווים את עצמנו למשהו שניתן להורסו. מחשבה זו אינה שפויה. אין מדובר כאן על ישוע הנרדף. אנחנו היהודים נרדפים. העם הפלסטיני נרדף. העם הטיבטי נרדף. תשאלו סיני ברחוב והוא יגיד לכם שהוא מרגיש רדוף. גם האפריקנים נרדפים, והאמריקאים והאיראנים. אך האם מישהו שאינו חש נרדף, נרדף באמת? הכל בעיני המתבונן. להיות רדוף הוא מצב שכלי שגוי. זוהי בחירה ואמונה שמשהו יכול להרוג אותנו. להרוג ממש. לחסל את הקיום. להרוס את הרוח. כפי שנבקש לראות את עצמנו – כך נראה. אם ברצוננו ללמוד את חסינותנו המושלמת שהיא האמת לגבינו, אל נראה עצמנו נרדפים. אם אנו רוצים לבטל 2000 שנות סבל, 60 שנות סבל, מיליוני רגעים של סבל, כדאי שנשנה את תפיסתנו לגביו.

"למד רק אהבה כי זה מה שהנך", זה מה שמלמד ישוע במסר של הצליבה. הצליבה היא קריאה לשלום. זהו יעודה. גם השליחים טעו ולא הבינו את המסר של הצליבה. "גם על הצליבה לא יכלו לדבר לגמרי בלי כעס, כי תחושת האשמה

שלהם מילאה אותם כעס… אלמלא חש השליחים אשמים, בשום פנים לא היו מסוגלים לצטט אותי כאילו אמרתי "לא באתי להביא שלום כי אם חרב". הם גם לא היו יכולים לתאר את תגובתי כלפי יהודה איש קריות כפי שתיארו אילו ממש הבינו אותי". (ק. בניסים פרק 6)

ישוע לא האמין לא בבגידה ולא בתקיפה, לא בנטישה אף לא במוות. על כן לא יכול היה לראותם בשום מקום. על פי הטקסט נעלם גופו של ישוע. ממש נעלם. הלן כהן שקמן, שכתבה את "קורס בניסים" מקול אותו שמעה, שאלה את אותו קול על ההתרחשות שלאחר מותו של ישוע. זו הייתה תשובתו: "גופי נעלם כי לא היו לי אשליות לגביו. האשליה האחרונה נעלמה. היא הייתה מונחת בקברה אך לא היה את מה לקבור. כי מה שאינו אמיתי לא יכול למות. הגוף נעלם ואין הוא מסתיר עוד את מה שמעבר לו. מה שהוא לא כלום לא נעלם כי מעולם לא היה. זהו מעבר למוות. זוהי ההבנה של כלומיות הגוף. מוות של אשליה. הגוף הוא לא כלום. הוא נעלם כאשר אתה מחליט להתעורר ולא לחלום יותר. הגוף הוא סמל לעולם האשליה. אין הוא נכנס אל העדן. גוף אינו נשאר כאשר אין מאמינים עוד באשליות. והאשליה האחרונה היא המוות. אין מוות. הרוח היא חופשית ונצחית. אשליה היא אשליה. אמת היא אמת. האשליות נעלמות. האמת לבדה תישאר".