"טוב לי להיות בכל מקום שהיא רוצה שאהיה, ביודעי שהיא הולכת שם יחד איתי. ארפא כשאאפשר לה ללמדני לרפא".(עקרונות מיוחדים של מחולל הניסים, ק. בניסים)
עם הבחירה להפריד את עצמנו ממצב החסד הראשוני, חדרה לשכלנו מחשבת אשמה. אשמה הנובעת מן הזיכרון הקדום על כך שנטשנו את אלוהים ואת עצמנו. אשמה זו תופיע בחיינו בצורות רבות ושונות, זכר למחשבת הפירוד הראשונה. אנחנו מהלכים בעולם הזה מלאי אשמה ועם תחושת מחסור תמידי. אשמה שמבקשת מאיתנו לשלם על מה שעשינו לעצמנו. אשמה המאמינה בחטא ועונש. אשמה שהיא העונש. על מנת שלא נחוש בה אנחנו משתמשים בהאשמה. שפיטה את האחר במה שלכאורה הם חטאנו. בכך אנחנו מנסים להיפטר ממנה, אך רק מחזקים אותה. כל עוד נאמין באשמה כמצילה שלנו, ונלך בעקבותיה אנו מתרחקים מהמהות. מהות האהבה שהיא מצב השלמות והאחדות עם הבורא והבריאה. המצב היחיד שקיים. אבל אנחנו בוחרים להאמין במחסור ובחטא ובכך אנו יוצרים פירוד. מצב השלמות הוא מצב של אושר. מרבית הזמן אנחנו מעדיפים אשמה על פני האושר.
אנחנו מאמינים שאנחנו לבד, זנוחים נטושים ואשמים. אנחנו עובדים את האשמה כמו שעובדים אלילים ומאמינים שהיא תציל אותנו. אנחנו סוגדים לה, מצדיקים אותה ומעריכים אותה, ובכך יוצרים אמונה במשהו שלא קיים. בעולם הזה באה האשמה לידי ביטוי בחוויית החסר ואי השלמות. תחושה של מחסור שאליה אנו מגיבים בחיפוש אחר משהו או מישהו שימלא את המחסור. מצב החוסר מעורר אותנו לחיפוש עקר אחר השלמה מבחוץ. אילו היינו מתבוננים עמוק פנימה היינו מוצאים את מלכות השמים. אלא שהאשמה מחפשת מחוצה לנו ומבקשת שמישהו או משהו חיצוני יציל אותנו. ייטול מאיתנו את האשמה או לפחות יסתיר אותה, ויעזור לנו לחזור ולהיות שלמים.
השכינה היא מורה גדולה
הבעיות כולן זהות ונובעות מבעיה אחת בלבד. בעיית הפירוד. בעיה זו כבר נפתרה ונענתה. אי אפשר שאלוהים ישאיר אותנו ללא מענה. מרגע שחדרה מחשבת הפירוד ניתנה התשובה. היא השכינה. בת קולו של האלוהים. השכינה היא מתנת האלוהים לנו. השכינה הינה אותו קול אוהב, זמין, יציב ושקט, הקורא אותנו בחזרה אל האהבה. התשובה ניתנה. היא תחכה עד שנהיה מוכנים לקבלה. טרם מצב הפירוד לא היה בה צורך. אבל מרגע ששכחנו מי אנחנו יש צורך במרפאה, מדריכה, מנחמת. מורה גדולה. תזכורת לאמת. השכינה יודעת אותנו כאלוהים עצמו. היא יודעת שמהותנו אהבה. תפקידה הוא להוריד אלינו את מצב החסד, ולתרגם את עולם הפחד לעולם של אהבה. כל היבט של פחד יתורגם לאהבה. כל מחשבת תקיפה מתפרשת כקריאה לאהבה. האשמה נעלמת ומצב השלמות שוב נוכח. הצדק מוחזר לאהבה.
השכינה יודעת את הערך האמיתי שלנו, ויודעת אותנו כשווים. אין ילד אחד של אלוהים אהוב יותר מרעהו. על כל מצוקה קטנה או גדולה תציע לנו השכינה פתרון אוהב. פתרון היודע את העבר, ההווה ואשר יבוא. פתרון בו כולם זוכים. פתרון מאושר. כדי שהשכינה תחולל ניסים בחיינו כדאי שנהיה קשובים לקולה. כל שעלינו לעשות הוא לא להתערב ולהניח בידיה כל מצב ללא שפיטה או האשמה. השכינה לעולם לא תכפה עלינו רצונה. עלינו לבחור בה על מנת להגיע לגאולה. ההסכמה לא חייבת להיות מלאה. נכונות קטנה תספיק. הבענו את רצוננו בריפוי. הריפוי ניתן.
מצב הפחד והאשמה הוא מצב שכלי. אנחנו בוחרים באגו להיות המורה שלנו. האגו אינו מורה אוהב. הוא ירחיק אותנו מזהותנו האמיתית. הוא מבקש שנחפש אחר פתרון במקום שאין הוא נמצא. הוא נותן פתרונות שפוגעים בנו ובאחר. הוא יהפוך כל מצב לפגיעה עצמית ויחליש אותנו מבלי לגלות שזוהי תכליתו. הוא מבקש מאיתנו לתקוף ובכך שומר על קיומו. הוא מאשים ללא הרף. האשמה היא קיומו. האגו מודד ומשווה ובכך נמצא בשפיטה מתמדת החורצת דין מוות על הכל.
כל מחשבה שאנו חולקים עם העולם חייבת להיות גם נחלתנו. כזהו חוק האחדות. לפיכך כאשר האגו מבקש מאיתנו לתקוף, תהיה זו תקיפה עצמית. תפקידה של התקיפה בעיני האגו היא לכאורה להעלות את הערך העצמי שלנו. בפועל התקיפה מחזקת את תחושת האשמה והפירוד. אם מחשבה שלי יכולה לפגוע באחר בוודאי גם למחשבה של האחר יש את הכוח לפגוע בי.
תהליך הלמידה יעלם כשנכיר באופן מוחלט במושלמותנו.
שני הקולות, קולה האוהב של השכינה וקולו האכזר של האגו קיימים בשכלנו בו בזמן. בכל רגע נתון אנו בוחרים לשמוע ולפעול מתוך אחד מהם. קול הפחד או קולה של האהבה. את קולו של האגו קל לזהות. הוא צרחני, מאשים ותמיד רוצה להיות צודק. הוא עומד על המשמר לראות מי האשם בכל מצב ומצב. קולה של השכינה יזמין אותנו בעדינות להתבונן פנימה ולהסכים להיות מאושרים. האהבה מאחדת ואינה רואה הבדלים. הפחד מפריד. השכינה מייצגת את האמת. האגו את עולם האשליה. הערכנו את הריפוי והשלום ונמצאנו בוחרים באהבה. בחרנו במלחמה, נמצאנו מעריכים את העצמי המפורד שיצרנו. במי נבחר ובאיזו דרך נלך – תלוי ברצוננו.
תהליך הלמידה הוא תהליך מתמשך. הוא יכול היה להתקצר אם היינו מוכנים לוותר על האשמה ולהכיר באופן מוחלט במושלמותנו. אבל אנחנו עוד לא ממש בטוחים שזה בסדר לוותר על אשמה. אנחנו לא ממש נותנים אמון. ולכן תהליך הלמידה הוא תהליך של הרחבת האמון. האמון ילך ויתרחב ככל שנרפה מדרך השיפוט של האגו ונזנח את האשמה. אם נניח לשכינה לשפוט כל דבר למעננו נוכל להשתחרר מכל מחשבת אשמה.
כיוון שהשכינה שוכנת בעולם הרוח היא תבקש מאיתנו להיות הקול שלה בעולם הזה ולדבר בשמה ולמענה. היא תבקש מאיתנו לראות כל מצב כמצב האהבה או כקריאה לאהבה. כל מצב אותו נזהה כקריאה לאהבה הוא תזכורת לקריאה שלנו לאהבה. המענה לאהבה או לקריאה אליה יכול להיות רק אהבה. כל מצב אהבה הוא שער אל השמים. אפילו אם רק לרגע . באה הגאולה.
"אתה יכול לעשות הרבה למען ריפויך שלך וכן ריפוים של אחרים אם במצב הדורש עזרה תחשוב כך.
הנני כאן רק כדי להיות לעזר באמת.
הנני כאן כדי לייצג את זו ששלחה אותי.
אינני צריך לחשוש ממה שעלי לומר או לעשות, מפני שזו ששלחה אותי תנחני.
טוב לי להיות בכל מקום שהיא רוצה שאהיה, ביודעי שהיא הולכת שם יחד איתי. ארפא כשאאפשר לה ללמדני לרפא".
("קורס בניסים", עקרונות מיוחדים של מחולל הניסים)
