"הבעלות יסודה בנתינה, לא בהשגה" (קורס בניסים)
ללא אמון אין אנו יכולים להיות נדיבים. מנקודת המבט של העולם, כאשר אנו מדברים על נדיבות, אנו מוסרים דבר מה ומוותרים עליו. על פי תפיסה זו, מסרנו ואיבדנו את מה שמסרנו. הקרבנו משהו משל עצמנו. משהו שהיה שייך לנו ועכשיו אנחנו חסרים אותו.
כאשר אנחנו מדברים על נדיבות על פי חוקי הרוח, אנחנו לומדים להיות נדיבים על מנת לשמר. אנחנו נותנים כדי שיהיה לנו עוד. אנחנו נותנים ומחזקים את האמונה בדבר שאנו נותנים על ידי מסירתו. לכן לא רק שהדבר שנתנו לא אבד לנו אלא אף הרחבנו והגדלנו את מה שברשותנו על ידי הנתינה. העצמנו אותו אצל זולתנו ואצל עצמנו כאחד. הזכרנו שבאמת אין אובדן. ישנה רק התרחבות.
כאשר אנחנו נותנים, אנחנו נותנים את הרעיונות שלנו. מאחורי כל נתינה, אפילו של חפץ, חבוי רעיון. הרעיון הוא המחשבה הנסתרת, המסר שאנחנו מעבירים עם הנתינה. האם המסר שלנו הוא פחד או מסר של אהבה? אם אנחנו נותנים דבר מה, ועם הנתינה אנחנו חשים מחסור, העברנו לאדם השני את מחשבות האובדן והמחסור שלנו. החפץ עצמו חסר משמעות.
כאשר אנחנו מוסרים את מחשבות האהבה שלנו, אנחנו מתחברים אל חוקי הרוח המניעים את היקום וקיימים בתוכנו. רעיון הרוח מדבר על המהות והאצלתה. אנחנו נותנים רעיונות, מחשבות, תפיסה שמקורה ברוח נצחית שמתרחבת כל אימת שאנחנו חולקים אותה. אנחנו יכולים לתת את הסבלנות שמקורה ברוח, וכך אנו מגדילים אותה בתוכנו. על ידי נתינת סבלנות אנו מצהירים למתבונן בנו כי אמונתנו ברוח, כולנו נגיע יחד הביתה בשלום, ואין ממה לפחוד. דרך הסבלנות אנו לומדים לתת אמון בתהליכי החיים גם אם הם קשים ומתמשכים. אנחנו יכולים להגיש את הסובלנות שלנו. בכך אנו מחזקים את האמונה שלנו שאין צורך לשפוט כי כולנו שווים ומגיעים מאותו מקור אוהב. כך אנו חוברים לערך בתוכנו שמקורו ברוח. ככל שנהיה יותר סובלניים, יתברכו אלה שלצידנו, וגם אנחנו.
הוויתור על השיפוטיות כלפי האחר מזכה אותנו בוויתור על השיפוטיות שלנו כלפי עצמנו. זו הדרך לחזק את אמוננו במה שאנחנו מאמינים ורוצים לשמר.
אם עדינות אנחנו נותנים, אנו זוכים בעדינותנו ומחזקים את האמונה באי פגיעות, בהכרת הרוח האלוהית. אנחנו זוכים בידיעה שאנחנו מוגנים, שאפשר להסיר את ההגנות. בכך אנו מזכירים לעולם ולאלו העומדים לצידנו שכולנו חסונים ונותנים אמוננו בכוח האלוהי שבתוכנו.
אנו תמיד נותנים לעצמנו. מחזקים ומרחיבים את הרעיונות שיש לנו לגבי עצמנו. אם אנחנו מגישים אהבה אנחנו מזכירים לעדים שלנו, אלו שנוכחים, ולעצמנו, שאנחנו מאמינים באהבה. אם ברכה אנו נותנים היא מוחזרת אלינו עשרות מונים ודרכנו מתרחבת אל העולם. אם אנו נותנים מחשבות פחד ואובדן אנו מעמיקים את האמונה שלנו באובדן ובהקרבה.
בעת נתינה שמקורה ברוח אנחנו מחזקים את ההכרה ביש. גם אם נדמה לי שחסרה בי שלווה, אם אתן אותה אכיר בקיומה בקרבי. שכן אי אפשר לתת אלא אם כן יש. כשאנחנו נותנים ברור שהדבר היה קודם ברשותנו. הנתינה עצמה מוכיחה שיש לנו. האם נרצה לאבד בעת נתינה? אנחנו רוצים לשמור על מה שיש על ידי מסירתו לאחרים. מה שאנחנו לא יכולים לחלוק עם האחרים הוא אבוד לגבינו. איזה אוצר ולו גם היקר ביותר יכול לשמח אותנו כשאין אפשרות לחלוק בו ולשמח בו יחד? מה שהוא חסר ערך ממילא לא נרצה לשומרו, ומה שהוא בעל ערך ויקר ללבנו כדאי שניתן אותו ויהיה לנו רב ממנו.
כל הדברים שמקורם באלוהים אלו הם הדברים השייכים לנו באמת. אותם נרצה לשמור, ועל ידי נתינתם אנו עושים אותם שלנו לנצח.
תרגול פשוט יכול להראות לנו האם תוכן הדברים אכן נכון.
נחשוב על ערך שנדמה כי חסר בנו. נבחר לנו אדם שמולו אנחנו רוצים לתרגל, אולי אפילו אדם שקשה לנו איתו.
עכשיו ניתן לאותו אדם, במחשבתנו, את מה שאנחנו מרגישים שחסר לנו. אם למשל חסרה לי אהבה, אתן אהבה וכך אזהה אותה בתוכי. אזהה שהיא היתה בתוכי תמיד. נעביר לאותו אדם את הנדרש ונמלא אותו כך שלא יחסר לו לעולם. לאחר זמן קצר ניווכח שיש לנו מה לתת ומה שנחווה כחסר מלא עכשיו.
"השכינה מתקשרת רק את מה שכל אחד יכול לתת לכולם. לעולם אין היא לוקחת דבר בחזרה, מפני שהיא רוצה שאתה תשמור אותו לעצמך. לכן הוראתה מתחילה בשיעור: כדי שיהיה לך תן הכל לכל".
