"איש אינו בא אליך בטעות מי שנשלח אליך הוא המטופל שלך". (הקורס בניסים- המדריך למורים)
כל מחלה היא מחלת נפש וכל ריפוי הוא ריפוי נפשי. אפרת שר-שלום על ריפוי כהיחלצות מאשליה
ריפוי הוא מצב האחדות. מצב בו רצוננו ורצון אלוהים אחד. מצב החופש של בני האלוהים. אנחנו. ריפוי הוא חזרה אל מצב הבריאה הראשון והאחרון. ריפוי הוא מאלוהים אל ברואיו. הוא שמחה.
אלמלא התרחקנו מן העצמי המאוחד לא היה צורך בריפוי. עכשיו, כששכחנו מי אנחנו, יש צורך בריפוי
מהי מחלה?
מחלה היא בחירה. היא החלטה. במצב בו אנו בוחרים במחלה מתוך תחושה כי היא מעניקה לנו כוח, בריאות נראית כסכנה ואלוהים נראה כדבר חיצוני ומאיים המבקש לשמור את כל הכוח לעצמו.
מחלה היא הזדהות שלנו עם הגוף במקום עם הרוח. כל מחלה היא טעות ולכן זקוקה לתיקון. כל מחלה היא מחלת נפש וכל ריפוי הוא ריפוי נפשי. שכלי.
מי הם החולים? כולנו. אין מחלות קלות או מחלות קשות. כולן מייצגות את אותה טעות הפירוד והכתרת הגוף כגואל.
מיהם המרפאים? כולנו.
ריפוי מתרחש ברגע שזכרנו לסלוח ולקבל עלינו את הכפרה. הכפרה הגדולה הניצבת מוגשת בכל רגע שנסכים לראות את עצמנו סלוחים.
כאשר אנו בוחרים במחלה הריפוי מייצג את כל מה שביקשנו להסתיר מעצמנו. את האחריות על מחשבותינו.
אם אנו אחראים על מחשבותינו בעודנו חולים, נרצה להוכיח את עד כמה אנו חלשים ואומללים. אבל אם בחרנו במוות הרי שאנו חזקים כי זו הבחירה שלנו.
בכך אנו בוחרים לשבת בכס הבורא וליטול לעצמנו כוחות עצומים. הנה יש בכוחנו להשחיט.
הריפוי מתרחש כאשר לחולה אין עוד צורך במחלה. היא אינה משרתת אותו. כל עוד המחלה משרתת אותנו, מעניקה לנו כוח מדומה, תחושה של ביטחון או הגנה נמשיך לשמור ולקיים אותה. מרגע שנראה את אפסותה, ואת העובדה שלא שהיא לא העניקה לנו ביטחון אמיתי אלא אף הרחיקה אותנו ממנו, נבחר אחרת.
ריפוי יבוא כאשר נבחין בחוסר הערך של המחלה. כל שעלינו לומר הוא "אין בכך שום רווח בשבילי" – ואנו נרפאים.
אבל כדי שמילים אלו לא יהיו מילים בלבד עלינו להכיר במספר עובדות. מחלה היא החלטה. היא בחירה שאנו עושים על מנת למצוא פתרון לבעיות. לכן השכל הוא המחליט. איך אחלץ מהבעיה הזאת הוא שואל ועונה. אני בוחר להאמין באובדן ובמוות בכאב ובסבל. והגוף נהיה חולה.
קשה לנו להאמין שכך הדבר. העולם נראה לנו כל כך ממשי ומוחשי. המחלות סביבנו רבות וקשות. זה נשמע אפילו אכזרי מאוד. מה גם שנראה כאילו המחלה בחרה בנו. אנחנו קורבן של העולם הזה, קורבן של הגוף, קורבן של סרטן. איך אפשר לשמוע רעיונות שכאלה כשהכל מסביב כל כך כואב? ובכן המצב מתאר את הבעיה. אבל האם הגוף יכול לרפא את עצמו?
הגוף הוא אינו מי שמרפא אלא השכל הבוחר מחדש לראות את מושלמותו שלו, ולא שם לו עוד את הגוף כמטרה. אם השכל הוא המחליט על המחלה השכל הוא הפתרון. נחליט מחדש. נבחר מחדש. הריפוי כבר כאן. ממתין שנבחר בו. הדבר נכון לגבי כל צורות המחלה. קטנות כגדולות. השכל הוא המרפא לכן הרופא הוא שכלו של החולה.
כיצד בא הריפוי?
גם אם נדמה כי ישנם גורמים מיוחדים העוזרים לנו בריפוי, והם בוודאי מסייעים, אין הם אלא צורה של הבחירה שלנו. הרצון שלנו המסכים לריפוי ובוחר שייעשה דרך הצורה המסוימת בה בחרנו. דבר זה נותן לריפוי צורה מוחשית. אין זה משנה. אנחנו יכולים פשוט להחליט שאין לנו צורך בזה ולקום וללכת.
ההכרה בדבר הזה מעניקה לנו את כל הכוח שבעולם. אנחנו כבר לא נשלטים בידי עולם מתעתע המשנה את כלליו ומתהפך ומגיח מפינה חשוכה להפוך בנו. ואנחנו גם לא "עושים" לעולם את מה שחשבנו שעשינו לו. ברעיון הזה אנחנו משתחררים מאשמה וממחלה. מעתה השכל הוא השליט. השכל הוא הבוחר לראות את האמת ולא את האשליה. קיבלנו באופן שלם תפישה זו וקיבלנו לא רק את הבריאות אלא את הבריאה כולה.
רופא, רפא את עצמך
מרפא הוא כל אחד מאיתנו שרואה את טובתו של הזולת כטובתו שלו. מרפא אינו יכול לשנות את שכלו של החולה. הוא יכול לעזור לו לבחור מחדש אם ירצה להאמין במושלמותו ובחירותו, כפי שאלוהים ברא אותו.
המרפא עושה זאת על ידי ראיית קדושתו של החולה. בכך הוא נותן תזכורת אוהבת לחולה בנוגע לריפוי המצוי בשכלו. המרפא בא עם דבר אלוהים בליבו ביודעו את החולה כשלם וכבלתי ניתן לשינוי. ריפוי אם כך הוא חיזוק עצמנו לגבי מה שהוא אמיתי ויתקיים לנצח.
אלו הנשלחים אלינו הם המטופלים שלנו. כל מפגש הוא הזמנה לריפוי. ריפוי כתזכורת, וסליחה על טעות הפירוד.
צורות המחלה אינה מטרידה את המרפא. לעשות זאת משמעו להטיל ספק בריפוי ולהאמין באשליה. כולן זהות ואינן אמיתיות. בעדינות מוסר המרפא את מחשבות האלוהים לשני. הוא מחפש את בת קולו של אלוהים באדם הסובל ומזכיר לו את האמת. תפקידו מסתכם בכך בלבד. הוא ראה את רצונו שלו באחיו ואת רצונו שלו איחד עם רצון האלוהים.
האם יתכן שריפוי ייכשל? אל לו למרפא לדאוג האם מתנותיו מתקבלות. מתנה מתקבלת כאשר מסכימים לקבלה. ועד אז היא תמתין בסבלנות. אם הריפוי נראה כאיום, ימתין אף הוא עד שייראה כמברך. לא עלינו לשפוט האם הגיע הריפוי לייעודו, ומתי יתקבל. תפקידנו כמרפאים הוא רק להגיש את הריפוי. ויתור על כל דאגה באשר למתנת הריפוי הוא שמאפשר לה להיות נתונה באמת.
ואם נתנו באמת הרי שלעצמנו נתנו. כל חוסר אמון מעכב את הכרתנו אנו במי שאנחנו.
