סוף המסע –  סיום תרגום הספר "קורס בניסים".

שותפים למסע: אבי יסעור, רות שק יסעור, מירב חורב ואפרת שר-שלום.

עודי מצלמת את מאות הדפים לקראת הנסיעה לצפת, ומשב רך של אהבה עטף אותי. האותיות הדיפו ריח ענוג של מתיקות, פרי עמל של שתים-עשרה שנה, ניחוח של דבקות, חזון ואמונה שנכנס הישר לתוך עורקי והרעיד את נימי נפשי . הכרת תודה גדולה הציפה אותי, לפיליס שלמר שהביאה את הקורס לארץ, לאבי על חזונו, לרותי שהצטרפה אליו למסע, ולאחרים שאת שמם לא ידעתי, שעברו, הוסיפו אהבה, תרגמו, הניחו מגע יד אוהב והלכו לדרכם. הכרת תודה לכל אלה שתרמו לכך שהרגע הזה יגיע. בידי היו כמעט אלף דפים של עבודת קודש ותורת קודש. ברגע הזה ידעתי שהנסיעה לצפת תהיה ריפוי גדול לכולנו. לא היה ברור למה דווקא צפת. אבי אמר שיש שם מלון יפה. ארבעה ימים עומדים לרשותנו לעבור על כל החומר ולעשות הגהה אחרונה. מצוידים בשני קלסרים עבי קרס עלינו במונית – מירב, אבי, רותי ואני לצפת. רק מאוחר יותר הבנו ששום דבר בנסיעה הזו לא היה מקרי. בשעת אחר הצהריים התמקמנו בשני צוותים, אחרי ישיבה קצרה, רושמים את אותם דברים שיש לשים לב אליהם: עימודים, תוכן עניינים, שכינה ומשיח; הכול על פי חוקי הקורס – מול הספר באנגלית. רותי ואבי אשר על התוכן; מירב ואני על החלק הטכני. עודנו קוראות ובודקות, הציף את החדר גל גדול של אנרגיה חזקה ומעודנת ומנע מאיתנו מלעבוד. הוא הביא עמו פרצי צחוק ובכי כאחד. הבטנו זו בזו, מירב ואני, לא מבינות עדיין מה קורה, מנסות להמשיך בעבודה ולא מצליחות. בעוד כל זה מתרחש הופיעה רותי בחדר עטויה באותה אנרגיה, מבשרת לנו שאבי קיבל מסר שלא סתם אנחנו כאן בחבל ארץ המקובלים, ושלפני אלפי שנים עשינו את העבודה הזאת, כאן במערות שבהרים. אחר כך יצאה מן החדר, ועדיין לא היה אפשר לנו לעבוד. אחר כך הופיע אבי, רועד בכל גופו, מרוגש עד דמעות והוסיף שעכשיו ממש ברגע הזה, רגע שחיכינו לו אלפי שנים, מתרחש הריפוי. שנים של געגועים, בקשות ותחנונים לרגע הזה שבו נוכל לחלוק עם האנושות את הידע הגיעו לקצן. הרגע הזה הוא עכשיו. הגעגוע מתממש עכשיו.  אבי התקשר לג'ודי לחלוק איתה את הרגע הקדוש הזה שעבר אלפי קילומטרים והרטיט גם אותה.

השמש החלה שוקעת מעבר להר מירון ולהרי הגליל המערבי. העננים כיסו את ההר בפלומה עדינה ורכה של ורוד, והשמש בצבצה ביניהם וזהרה במלוא עוצמתה, כאילו היתה זו לה השקיעה הראשונה; מסרבת להיפרד. ואנחנו עמדנו לנו, חבוקים, מרוגשים עד דמעות, מנסים להכיל את הריפוי הגדול, עדים לרגע הקדושה, רועדים בגוף, מאוחדים בנשמה.מאותו רגע הכול היה שונה, ואותה אנרגיה עוטפת ואוהבת, מכוונת ומדריכה נחזתה בעיני אבי כדמות עתיקה מלאת אור וחכמה עמוקה, מביתו של אברהם אבינו, וספר פתוח לפניה.  ביומיים הבאים הוא היה חלק בלתי נפרד מאיתנו ומן העבודה. נוכחותו היתה ברורה. הוא כיוון אותנו בדייקנות מדהימה: היכן לבדוק, על מה להסתכל, ואם נשמט דבר מה מאיתנו, החזירה אותנו ידו המכוונת לבדוק שוב ולתקן. למחרת, יום שישי, הקדמנו להתחיל במלאכה. יכולנו להרגיש את החכם עם הספר מחכה לנו. עד שעה 18:30 עבדנו כמעט ללא הפסקה. ואז ישבנו להשוות תיקונים ולאחדם לספר אחד.  ספר לנו איך התחיל חזון תרגום הקורס לעברית, ביקשתי מאבי. סיפורים על מפגשים של אנשים וחזונם תמיד ריגשו אותי. ואבי סיפר על מסעו, מסע שבא היום אל סופו.  כשהרעיון נולד, כך אמר, היתה התנגדות נחרצת. ההשקעה לא יכולה היתה להיות כדאית. כמה אנשים בארץ הקטנה הזאת יכולים ללמוד את הקורס? שנים של עבודה, של השקעה, והתמורה דלה. היו קולות אחרים שחשבו שאני לא ראוי, ואיך אני מעז. אבל משהו בתוכי היה בטוח מאוד וידע בידיעה השקטה והבהירה שעלי לעשות זאת. לקול הזה נשמעתי. פגשתי את ג'ודי סקאץ' וויטסון, יושבת ראש העמותה בארצות-הברית, ומיד זיהינו זה את זה. חמש דקות אחר כך ישבנו ושוחחנו כמו חברים ותיקים שמעולם לא נפרדו. ג'ודי הביעה את תמיכתה ואהדתה, ונתנה לי את ברכתה להתחיל במלאכה. אחרי שלוש שנים הצטרפה אלי רותי, וכך במשך שתים-עזרה שנה תמימות ועד לרגע הזה.

השעה היתה 19:10. אבי הכריז שהשבת נכנסת. החכם עומד לסגור את הספר, ועלינו להיערך לקבל את השבת. רותי הדליקה את נרות השבת. עמדנו אוחזים בידינו. אבי נשא תפילה. "בואי כלה, בואי כלה, עטפי אותנו באורך"… אחר כך בירך עוד, וזכר המלים התערבב עם האור שנכנס פנימה וערפל את החושים. לא היה ברור מאין דיבר ומהיכן הגיעו המלים. הדברים הרטיטו את כולנו. האמת נכחה. הזכרות עלתה מן הערפילים. "אנחנו נושאים תודתנו לצדיקים של כל הזמנים, למורים ולתלמידים, לאלה שחירפו נפשם כדי להעביר את הידע, לאלה שישבו בסתר במערות, כאן בארץ, בימי הביניים ובזמנים ובמקומות אחרים. במשך אלפי שנים העבירו את הידע מדור לדור, ועשו את עבודת האלוהים. ושבו בנים לגבולם. היום אתם שבים אל המקום שהתחלתם בו". שבנו אל הרגע שאותו נשאנו בזיכרוננו בגעגועים ימים כה רבים; מחכים לרגע שבו נוכל לחלוק את הידע עם שאר האנושות. "היום אתם שותפים לרבים אחרים, מקימים את היסודות לבניית בית המקדש השלישי, העולמי, בלבו של כל אדם. אתם סוגרים מעגל… הריפוי מתרחש עכשיו… "

אחר כך ביקש אבי שזו שהיא מנצר שרה אמנו תברך עכשיו, ורותי בירכה והודתה. ובשמים באותה עת,  היתה חגיגה של ממש. הכול היו שם; אנשים כמונו מכל הדורות שעשו את המלאכה ובאו לחגוג איתנו. אחר כך ירדה השבת. אחר כך היתה שתיקה ארוכה. אחוזי קסם ונרגשים, חלקנו את אשר חווינו, מנסים לאסוף למלים את חוויית הרוח. חווייה של קדושה. "כמו ביום כיפור" אמרה מירב. השקט שהוא בכול. הלב פתוח לגמרי, תחושה של קדושה, תחושה של אל-זמן. ורותי סיפרה שהיא לא היתה היא, שיצאנו מן החלל והזמן הרגיל, שהיינו במימד המשותף לכל המקומות והזמנים. והיא היתה מנותקת מהזהות הרגילה שלה. במיוחד חשה הכרת תודה עמוקה. אבי סיפר איך חצב במימד הזמן. כל הקטבים והניגודים התאחדו. דורות של אנשים כמונו שסיכנו חייהם כדי להעביר את הידע חגגו איתנו. אחר כך שמע את הקול שואל : מה תבקש לעצמך? "ביקשתי לשבת בבית ה'. אך הקול התעקש וביקש שתהיה זו משאלה אישית, והוסיף שלכל אחד מאיתנו תתמלא משאלת לבו. ועוד הוסיף אבי ואמר שאני מתבקשת לכתוב את הקורות אותנו בימים האלה.  אני סיפרתי איך חזרתי אל המועד הראשון שבו עמדנו על סף השלמת העבודה כאן בארץ הזאת, אך משהו השתבש וכל עבודתנו ירדה לטמיון. תחושת הכישלון היתה אז קשה וכואבת ביותר. שנים רבות סבב הידע בעולם, ועכשיו סוף סוף חזר הביתה. חשתי מחדש את הכאב הישן, את ריפויו המידי ובעקבותיו תחושה עמוקה של שחרור וגדילה. שעה ארוכה ישבנו בדממה, מנסים לעכל את כל שעבר עלינו, עד שיכולנו שוב להמשיך בעבודה אל תוך הלילה ואל יום המחרת.

"בגאולה אין מקריות. אלה שאמורים להיפגש ישובו וייפגשו ביום מין הימים"… כך על פי המדריך למורים. התמלאתי בהודיה על כל המפגשים הקדושים, אלה שהיו ואלה שעוד יהיו, הודיה לכל היש והקיים ועל כך שאי אפשר שיהיה אחרת. למחרת ידעתי – עלי ללבוש את בגדי השבת שלי. הייתי אחרת.  אחר כך חזרנו הביתה, ובימים הבאים המשכנו במלאכה במירוץ נגד הזמן, מכינים את הספר לפני נסיעתו של אבי לג'ודי. חזרנו הביתה, אבל היינו שונים. ענווים יותר ואוהבים מאוד, עם לב אחד מאוחד וזוכר.