"וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם: הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת, בֹּא נָא אל שִׁפְחָתִי, אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה,… וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָהּ לוֹ לְאִשָּה ." (בראשית טז ב,ג)
במילים אלו מתחילה הדרמה הגדולה של העם היהודי והעם הישמעאלי. במילים אלו מתחילה יריבות ואחווה, אהבה ופחד, התגשמות והגשמה של זרע אברהם אבינו. הדרמה האישית כל כך של שתי נשים אשר חולקות את אותו גבר, נשים אשר מבודדות בלב המדבר בשבט אחד, נשים אשר הפכו לסמל עבור שני עמים, סמל של נשיות, סמל למוסריות, סמל למערכת יחסים אינטימית מאוד עם האישה האחרת. דרמה זו אשר אנו רואים אותה בעינינו אנו בתקופה של אלפי שנים אחר כך, לא נראתה אז כך. בתקופה ההיא היה הממון בידי הגבירה (שרה). את ממונה הורישה לבנה הבכור. אישה אשר לא הביאה בן בכור לבעלה, מורשית היתה לקחת את אמתה (הגר) שתלד את בנה (ישמעאל). במקרה כזה החוק אומר כי בן האמה יהיה שייך לגבירה, והיא אינה רשאית לגרש את האמה או את בנה, גם אם ילדה בן משלה.
אך הסיפור המקראי אינו רק הסיפור על המשפחה ההיא. זהו סיפורנו אנו. זהו הסיפור האישי שלי, אני כאישה הראשונה, אני כאישה כושלת בתפקידה, אישה שאינה פורייה. אישה אשר אינה יכולה לספק את מה שהחברה, בעלה, ילדיה מצפים ממנה. אישה אשר באומץ לב גדול תבקש מאחותה ללדת ילד עבור בעלה, עבור השבט, עבור המשפחה. הסיפור הוא סיפורינו אנו. כנשים אחרות. זרות לחברה שלנו, מבודדות, זנוחות, אשר רק בעת מצוקה יעזרו בנו בגלל מה שיש לנו להציע. נשים מגורשות לאחר שמילאו את תפקידן.
הסיפור המקראי נוגע לכל אחת מאיתנו הנשים, על מכלול הרגשות והיכולות שלנו. זהו סיפור על שתיקת הנשים. זהו סיפור על הקול הנשי החנוק. זהו סיפור על צו אלוהי שאין לערער עליו, גם אם יביא כאב לדורות. זהו סיפורינו אנו. ובסיפור הזה אנחנו הגיבורות. עלינו מוטלת מלאכת הפיוס. איש לא יעשה זאת למענינו. זהו צו הסיפור.
גם אם אין אנו נמצאים במערכת יחסים זהה לזו אשר בסיפור המקראי, אנו מכירות ביחסים עם אישה שמצויה בחיינו ואנו עוברים מולה תלאות. תלאות ומסע גבורה כאחד. זו יכולה להיות חברה, זו יכולה להיות אם או אחות. אי אפשר לוותר על מערכת יחסים כזאת. מערכות יחסים מסוג זה אי אפשר לנתק. עמוק בתוכנו אנו יודעות שעלינו להתמודד. להתבונן פנימה. להבין את הצפון בנפשנו. עלינו להיות אמיצות. לעיתים לומר את האמת שלנו באומץ. לעיתים לבחור בשתיקה כשרוצים לדבר. לעיתים עלינו להתייסר בבדידותנו עד ייפול דבר.
כאשר אנו לומדות לכבד את דמותה של הגר ואת דמותה של שרה, אלו אשר בתוכנו, ולפייס בניהן, מתרחש ריפוי גדול. ריפוי לעולמנו הפנימי ולעולם הנושק לנו. כאשר חלקים בנו נרפאים, כאשר עולה החשיכה אל האור, ללא מילים מוצא האור את אלו החולקים איתנו את החיים ונוגע בהם. חלק לא פתור בנו, חלק אשר אותו אנו משאירות בצל, יכביד לדורות. הוא ימתין עד אשר מישהי מבנות השבט תקום ותמרוד. משהי שתעז ללכת בדרך משלה. תמרוד במוסכמות המשפחתיים, ותרפא את הפצע המשפחתי הגדול. דרוש אומץ. דרושה הסכמה. דרושות עוד אחיות לחזק ולהתחזק יחדיו. זהו מסע אליו אנו יוצאות לבד אבל חוזרות יחדיו.
מי שחיים במחסור פנימי הם אלו היוצרים את המדבר. שהרי המדבר עצמו יספק להולך בו את כל מחסורו. שרה החסרה בילד, הגר החסרה בהכרה, אנחנו הן. הערך אשר אבד לנו יינתן לנו אם נדרוש אותו לעצמנו. כאלו הם סיפורי המקרא ודמויותיהן. לגעת בחיינו נועדו, ולהשכנת שלום. דרך השכנת שלום זו בעולמנו הפנימי יתרחב השלום לקהילה ולעולם כולו.
מי ייתן ויחיו הנשים כולן בשלום.
מתוך "אחותי היא – שירת הגר" פואמה
בהוצאת גוונים. מאת אפרת שר-שלום הנגבי
שְׂרוֹךְ מִכֻּתָּנְתּוֹ קָשַׁר עַל שִׂיחַ
עַל שְׁבִיל הַמּוֹבִיל לְאָהֳלִי
חוּט מִכְּתֹנֶת הַתְּכֵלֶת
פָּרַמְתִּי אֲנִי
טֶרֶם בָּא
צָעַד במִפְתח
גָּבוֹהַּ
וְעָדִין
חָזָק וְרַךְ
אוֹהֵב וּמְחַיֵּךְ
אֶל אָהֳלִי נִכְנַס
"שָׂרַי "
אָמַר
"אָנֹכִי". . .
הָרוּחַ שָׁב
שָׁרָב וּסְתָו
מִנְּהַר פְּרָת וְעַד יְאוֹר
בֵּין אֶרֶץ מִצְרַיִם לַאֲרָם נַהֲרַיִם
בֵּין הַיְּרֵחִים וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת
בֵּין הָרְקִיעִים וְכִוּוּנֵי הָרוּחוֹת
הוּא הָיָה אִישִׁי
וְאָנֹכִי שֶׁלּוֹ.
רַק שֶׁלּוֹ
אִשָּׁה.
