הספק כשלעצמו הוא לא כלום ללא החשיבות שאנו מעניקים לו. אפרת שר שלום ממליצה לא לעשות ממנו עניין, ושאם כבר אנחנו מוצאים עצמנו מטילים ספק – מוטב שנטיל אותו בספק עצמו

עוד מראשית ההיסטוריה היהודית, כפי שהיא מופיעה בכתובים שלנו, ניכר קונפליקט של המאמינים, אבותינו, עם האלוהים. מאז ראשית הזמן שלנו מדבר אלוהים באופן ישיר עם מנהיגי העם, שהם שליחיו ונביאיו. והעם איננו מאמין. העם מטיל ספק, ולא מקבל לחלוטין את דברי הנביאים. הוא רוצה את החוויה האישית שלו, וכשהוא לא מקבל אותה הוא מאמין שדרכו טובה יותר וחכמה יותר מזו של נביאיו.

אנחנו מכירים את זה, את קריאת התגר על האלוהים. הספקנות שלנו היא הקושי הגדול שלנו, כשהבחינה שלנו את האלוהים מגיעה למקום של חוסר מוצא. בכל פעם שאנו מטילים ספק, אנחנו בוחנים מחדש לא רק את האמונה העכשווית שלנו, אלא את זו של אבותינו: דורות על דורות שהאמינו באל חי שבאמת ובתמים מנחה אותנו לבל נשגה. אלוהים אשר מכוון את צעדינו, לא רק את אלו שלנו האישיים, אלא את צעדיי העם כולו.

האמונה שלנו, כמוה כצרור סיבי תקשורת היוצרים כבל עבה וחזק. צריך הרבה סיבים חיים וחזקים כדי להוליך אנרגיה זו. אפשר לומר שכבל זה הוא המוליך אנרגיה המגיעה מן הבורא אל הברואים. הוא השוזר בין המרכזים האנרגטיים לאורך הגוף, מקודקוד הראש ועד לכפות הרגליים ואל האדמה. אלוהים זקוק לנו. אנחנו האמצעי לתקשורת שלו על פני האדמה. כאשר אנו מטילים ספק, אנחנו מצמצמים את מוליכי האנרגיה. מרכז התקשורת שלנו כמעט שאינו מתפקד אז, הסיבים המרכיבים את הרשת קרועים, הכבל הראשי לא מתוחזק כהלכה והתקשורת כולה רופפת ביותר.

הסרת הספק, המתבטאת באמונה, היא המחייה העיקרית של כבל התקשורת שלנו. הדבר היחידי שיכול להפריד אותנו מן הבורא שלנו הוא הספקות שלנו. אמונה היא אמונה. או שאנו מסכימים להאמין או שלא. ספקנות מחבלת בחיינו, ויוצרת מצב שבו ללא הרף אנו עומדים מול עצמנו בהתלבטויות החיים. אמונה באלוהים מבלי לערער על מעמדו, כוחו ואהבתו אלינו, מאפשרת לנו הברואים לחיות אחרת. היא מאפשרת לנו להלך בעולם אשר נברא למעננו, לדעת שלעולם אנחנו לא לבד. לעולם ישנה השגחה אוהבת ומגנה.

אמונה מתחזקת על ידי תפילה. זו שמקורה לא במקום המתחנן ומבקש דבר לעצמנו, אלא בתפילה שהיא הכרת תודה ושמחה, שהיא אהבה שלנו אל הבורא. לא תפילה המכירה במחסור, אלא תפילה המתרחבת אל העושר הגדול שנפל בחלקינו להיות ברואים של אלוהים. כי מה שאנו מודים עליו – אנו מעריכים אותו. ואל מה שאנו מעריכים נרצה לשוב.

אלוהים נמצא בתקשורת תמידית עם ברואיו. אין הפרדה בין אב לילדיו. בין בורא לנברא. היכולת שלנו להכיר בתקשורת זו ואף לשמוע אותה תלויה בהסרת הספק. באמונה. בידיעה שתקשורת זו קיימת. אם נאמין בתקשורת זו נוכל
לחוות אותה. הידיעה כי היא קיימת היא זו היוצרת אותה. היא זו המאפשרת אותה. על כן, הסרת הספק היא עיקר העבודה. זו המחויבות האמיתית שלנו, תלמידי הדרך. הדרך תיראה אז ברורה ובהירה, פתוחה ורחבה. מקום שהוסר ממנו ספק הוא מאיר וזורח למרחקים. אליו יגיעו אנשים מבלי לדעת מהו מקור המשיכה.

הספק כשלעצמו הוא לא כלום. רק החשיבות שאנו מעניקים לו היא שמייצרת אותו. לכן, אנחנו מתבקשים שלא לעשות ממנו עניין, ואם אנחנו מוצאים עצמנו מטילים ספק מוטב שנטיל אותו בספק עצמו. הרי אין בו דבר מספק ואין לו דבר להציע לנו. לכן כדאי לדלג מעליו: לא להזין אותו ולא לדאוג כשהוא מגיע. אפשר, אפילו, לסלוח לו כשהוא מתפרץ בחוסר אמונה. לאחר זמן מה, ספקות שלא הענקנו להם תשומת לב נושרים מאליהם. במקומם נמלא לבנו באמונה.

ספקות הם התנגדויות. אלו נועדו ליצור ספקות על מנת להרחיק אותנו מן המקור. כשאנו בלב האמונה ניתן לנו לקבל כל כך הרבה אהבה, שבאה הישר מלב האלוהים. התחייבות לאהבה ולאלוהים תביא להיעלמות הספקות. אנחנו לא לבד, והברכה איתנו תמיד כי אנחנו הברכה כאשר אין ספקות.